Micha Danziger

הפילוסוף והפעיל הציוני שמואל הוגו ברגמן (1883-1975) היה המנהל הראשון של בית הספרים הלאומי, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית ופעיל מרכזי בתנועת ברית שלום. בשלושת העשורים האחרונים לחייו גברה משיכתו לזרמים הפילוסופיים והדתיים של המזרח הרחוק, ובעיקר של הודו, וסוגיות דתיות נמצאו בראש מעייניו. מה שהחל בבחינת הקשרים בין תבונה ואמונה הוביל בהדרגה לחקר האפשרויות להרחבת גבולות הרציונליות, כפי שהגדירה אותם הפילוסופיה המערבית. המאמרים הנדפסים בקובץ זה, הכוללים שתי מסות על מוהנדס גנדי כהוגה דעות דתי, נבחרו מתוך מספר רב של טקסטים שלא נכללו מעולם בשום אסופה. מטרתם להדגים כיצד נגעה הגותו המאוחרת של ברגמן בכמה מן המושגים היסודיים של החוויה הדתית – תפילה, נס, נצחיות הנשמה וגלגול נשמות – וזאת במסגרת של פילוסופיה המבוססת על אמונה. למאמרים מצורף מבוא מאת אנריקו לוקה, הסוקר את המפגש של ברגמן עם עולמה הדתי של הודו. מפגש זה עורר את מחשבתו על האפשרות להרחיב את גבולות הדעת.

There has been a considerable amount of research concerning Kantian hope, but focused on the perspective of Kant’s moral and religious philosophy. In this essay, I will present the Kantian theory of theoretical hope, as found in the first Critique. My argument first establishes that there is such a thing as Kantian theoretical hope. And the second part of the argument defines Kantian theoretical hope as a priori, necessary, and universal within the use of reason and understanding, or, in Kantian terms, as a transcendental concept.