Micha Danziger

לאחר מלחמת העולם השנייה נדרש הפילוסוף והסופר אלבר קאמי (1913–1960) למשבר המוסרי והרעיוני של אירופה. בדברים שבכתב ובעל פה הוא עמד על שורשי השבר, על תסמיניו ועל דרכים אפשריות לפתרונו. במקום התבצרות בעמדות פוליטיות וחלוקת העולם לתליינים ולקורבנות, קאמי תבע לדחות כל הצדקה לאלימות פוליטית. במקום צדק היסטורי ומטרות נעלות, שהופכים אנשים מהשורה לשותפים רעיוניים לרצח, הוא הציע לפנות לדיאלוג ולסולידריות, מתוך הכרה בערכים המשותפים לכל בני האדם. בכרך זה קובצו המסה "הערה על המרד" (1945), ששימשה בסיס לספרו של קאמי "האדם המורד", ושתי הרצאות מפתח שנשא באותן שנים מעבר לים: "משבר האדם" (ניו יורק, 1946) ו"זמנם של הרוצחים" (סאו פאולו, 1949). עוד כלולים בקובץ שני ראיונות מ־1945, שבהם התנער קאמי מתווית הפילוסוף האקזיסטנציאליסט שהודבקה לו, ומאמר מאת ידידו ניקולה קיארומונטה, "אלבר קאמי והמתינות" (1948), ובו הד לשיחה אישית ביניהם. מגוון המקורות מובאים כאן לראשונה בתרגום לעברית ומשקפים את קולו של אינטלקטואל שתבע מקוראיו ומשומעיו לחשוב מחדש על יסודות עולמם הפוליטי, קול נוקב ובהיר שנשאר רלוונטי גם בעולם המסוכסך והשסוע של ימינו.

דויד רוסה, פעיל שמאל צרפתי, נעצר בידי הגסטפו באוקטובר 1943. בינואר 1944 שולח למחנה בוכנוואלד, ומשם הועבר בין כמה מחנות בגרמניה עד תום המלחמה. ספר זה, שראה אור ב-1946, נמנה עם החיבורים המקיפים הראשונים שנכתבו על מחנות הריכוז הנאציים. רוסה אינו מסתפק בעדות אישית. הוא בוחן את המחנה כמוסד חברתי־פוליטי שבו שלטון, בירוקרטיה ופשע כרוכים זה בזה, ומתאר את דפוסי ההיררכיה והאלימות שאפיינו את חיי האסירים, לצד גילויי סולידריות שנרקמו ביניהם. בניתוחו השיטתי והמאופק מוצג מחנה הריכוז כביטוי למשבר חברתי ומוסרי שאינו ייחודי לאירופה בלבד.

אסופת מאמרים זו מביאה את מחשבותיה של וייל על מושג הכוח ועל מקומו ביחסים בין בני אדם. במבט רב־תחומי, המשלב רעיונות פילוסופיים, אסתטיים וספרותיים, היא מפרשת את מאורעות זמנה כמאבק בין יסודות מוסריים על־היסטוריים. במלחמה נגד האידיאולוגיות האירופיות היא רואה התגלמות של המאבק ברע, המעמיד בסכנה אף את נפשם של אלה הנשבעים להשמידו. מול יצר הכיבוש והאלימות, כפי שהוא מגולם בגיבורי מלחמת טרויה ובכיבושי האימפריה הרומית, היא מציבה חזון של אחדות והרמוניה, בהשראת הציוויליזציה של דרום צרפת בימי הביניים. מאמרים אלה מציגים את כתיבתה של וייל במיטבה והם מופת של ידענות מפליגה ושל יושר מוסרי ואינטלקטואלי מיוחד במינו.

הפילוסוף והפעיל הציוני שמואל הוגו ברגמן (1883-1975) היה המנהל הראשון של בית הספרים הלאומי, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית ופעיל מרכזי בתנועת ברית שלום. בשלושת העשורים האחרונים לחייו גברה משיכתו לזרמים הפילוסופיים והדתיים של המזרח הרחוק, ובעיקר של הודו, וסוגיות דתיות נמצאו בראש מעייניו. מה שהחל בבחינת הקשרים בין תבונה ואמונה הוביל בהדרגה לחקר האפשרויות להרחבת גבולות הרציונליות, כפי שהגדירה אותם הפילוסופיה המערבית. המאמרים הנדפסים בקובץ זה, הכוללים שתי מסות על מוהנדס גנדי כהוגה דעות דתי, נבחרו מתוך מספר רב של טקסטים שלא נכללו מעולם בשום אסופה. מטרתם להדגים כיצד נגעה הגותו המאוחרת של ברגמן בכמה מן המושגים היסודיים של החוויה הדתית – תפילה, נס, נצחיות הנשמה וגלגול נשמות – וזאת במסגרת של פילוסופיה המבוססת על אמונה. למאמרים מצורף מבוא מאת אנריקו לוקה, הסוקר את המפגש של ברגמן עם עולמה הדתי של הודו. מפגש זה עורר את מחשבתו על האפשרות להרחיב את גבולות הדעת.

There has been a considerable amount of research concerning Kantian hope, but focused on the perspective of Kant’s moral and religious philosophy. In this essay, I will present the Kantian theory of theoretical hope, as found in the first Critique. My argument first establishes that there is such a thing as Kantian theoretical hope. And the second part of the argument defines Kantian theoretical hope as a priori, necessary, and universal within the use of reason and understanding, or, in Kantian terms, as a transcendental concept.